גמרא בבא קמא

שיעור זה עוסק בשיטתו היחודית של התוספות רי"ד ביחס להבחנה בין גנב לגזלן, ובאופן התשלום של כל אחד מהם.

נחלקו הראשונים האם האפשרות לתפוס קנס בזמן שאין דיינים סמוכים היא תקנת חכמים או שזה דין תורה הרב מסביר בשיעור שהמחלוקת היא בעצם הבנת חיוב קנס.

הרשב"א בתחילת פרק "המניח" חולק על תוס' וסובר שמוטל על האדם לשמור עצמו שלא יוזק; הרא"ש לומד בעניין "עביד איניש דינא לנפשיה" שזה לא רק יכולת הכפייה אלא גם עשיית דין - תפיסת קנס בבל.

באור יסודי בשיטת התוס' הטור והנמו"י האם פחת נבילה הנם חלק מתשלומי המזיק לניזק או שכלל לא הוזקה אף פעם הנבילה עצמה ולא התחייב לשלם עליה.

הרי"ף משמיט משנה המחייבת בנזקי גץ שיצא מתחת הפטיש. וכמו כן הוא משמיט את הסוגיות שמשייכות כוח טבע אל האדם ב"כוח ראשון". הרי"ף סבור שרבי וחכמים נחלקו בשאלה עד מתי אנרגיה שהועברה משויכת אל מי שייצר אותה, והוא פוסק כחכמים.

התוספות קושרים את חיוב התשלומים של ניקף לכך שגילה דעתו שהוא מוכן להוציא כסף ויש להסביר איך גילוי הדעת הזה משנה את הדין של זה נהנה וזה לא חסר.

הגמרא אומרת שהלוקח יכול לומר לנושה "אם שתקת - טוב, ואם תתבע יותר אחזיר שדה הזיבורית לבעליה". נחלקו הראשונים אם זה איום כאילו החזיר או כח להשאיר את הדין כבתחילה.